אמרתי שאכתוב פוסט על העבודה החדשה. אז אמרתי? אז כותבים.
העבודה כבר לא כל כך חדשה. אבל היא גם לא לא חדשה. עבודה של ארבעה חודשים לא יכולה להיות לא חדשה. עד שחושבים שהיא ישנה ורגילה, מגלים שהיא בכל זאת חדשה. וכשחושבים שהיא חדשה – מנסים לפתור את הבאג הבא.

למה ארבעה חודשים? כי הצבא רוצה אותי. אם תעשו סקר, 9 מכל 10 אנשי צבא בכירים יגידו שהצבא יכול להסתדר גם בלעדיי. אבל הצבא רוצה. אז הוא יקבל. אני לא בטוח שהצבא יודע מה הוא עושה, אבל שינסה *.

אומרים שכל יום לומדים משהו חדש. היו לאחרונה ימים שלמדתי יותר ממשהו אחד חדש. אבל באחד הימים למדתי גם שלא כל יום לומדים משהו חדש. וביום אחר כבר ידעתי את זה ובאמת לא למדתי שום דבר חדש.

אז למה בעצם?
כי… למה לא?
כי מקדונלס מוזמנים לחפש מישהו אחר. פרייארים לא מתים.
כי אחרי יותר מידי זמן בבית, לא תזיק איזו עבודה קבועה. בנתיים היא באמת לא מזיקה.
כי אין שום דבר רע בכסף. גם הוא לא מזיק.
כי את המשכורת הצבאית שאני אראה החל מעוד ארבעה חודשים, אני רואה כרגע כל כמה שעות.

אז מה בעצם?
שם

איפה?
בנתניה

מה?
תכנות

איך?
ברכבת, מונית, Eclipse, ‏Notepad++ ועוד כמה תוכנות

ואם כבר רכבת, לא חסר מה להגיד על התופעה הזו. לא לטובה, כמובן. אני חושב שחוץ מכמה בעלי תפקידים וכמה זקנות שנוסעות מחיפה לבאר שבע (מבוסס על סיפור אמיתי), אין לאף אחד מילה טובה על הדבר הזה. אני אעצור את עצמי כאן, כי עוד כמה השמצות של הרכבת לא יועילו לאף אחד. הן גם ככה מסתובבות חופשי בעל פה וברשת.

אז…
לכו על זה.

__________________________
* לא לקחתם קשה, נכון?